התפרקות

WZ62US5SF751

התפרקות

מאת אלעד פרוטר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. ואחר-כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה." ("כשהדברים מתפרקים" / פמה צ`ודרון)

אלו הרגעים בהם הקרקע נשמטת מתחת לרגלנו, בהם אנו מאבדים את אחד הדברים היקרים לנו מכל, בהם נדמה שכל עולמנו חרב עלינו. רגעים שעוצמתם מפילה מעלינו את כל המסכות והחומות שבנינו לנו במהלך השנים בכדי שנוכל להסתתר מאחוריהן. רגעי ההתפרקות משאירים אותנו ערומים וחשופים בפני העולם, כילדים רכים שאך זה יצאו .אלו הם רגעי המבחן הגדולים שלנו, הרגעים בהם אנו נדרשים לגייס את כל עוצמתנו הפנימית.

ההתפרקות יכולה לפגוש אותנו במקומות שונים. לפעמים היא מגיעה בעקבות מוות של אדם קרוב ואהוב, לפעמים מול סיומה של מערכת יחסים משמעותית בחיינו, או מול אבדן של עבודה ומקור הכנסה, לעתים נפגוש אותה כאשר לפתע ניתקל בכישלון היכן שתמיד הצלחנו בעבר, או כאשר ניוודע לפתע לאמת נוקבת אשר תשרוף מעלינו את צעיפי האשליה… זהו רגע שבו נופלות המסיכות, והאמת נותרת עירומה אל מולנו.

דרכים רבות ושונות יש לה להתפרקות להגיע אל חיינו, אך לכולן מאפיינים דומים: רגע של אבדן, רגע של מוות- ואין הכוונה רק למותו של אדם אהוב- אלא גם למוות של משהו בתוכנו, משהו שתמיד חשבנו שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, שהוא חלק מעצם הזהות שלנו, ולכן כל כך קשה לנו לוותר עליו.

רוב חיינו אנו מנסים לברוח מרגעים שכאלו, להגן על עצמנו, למצוא מחסה ולהסתתר מפניהם. הפחד מפניהם עשוי להיות כה גדול עד שלעתים נעשה מאמצים כבירים רק כדי שנוכל להתעלם מהמציאות ולא לפגוש בהם. בזמנים כאלו אנו הופכים להיות עיוורים מרצון, מעדיפים לטמון את ראשנו בחול, לעצום עיניים חזק חזק, ולקוות שאולי איכשהו יעבור לו יום נוסף בשלום מדומה. יום נוסף שבו לא נצטרך לשנות שום דבר, יום נוסף בו נוכל להמשיך כאילו הכל כרגיל בתוך עולם האשליות שבנינו לנו.

מדוע זה כה קשה לנו?
ממה אנחנו כל כך מפחדים?
כיצד אנו יכולים להתמודד טוב יותר עם רגעים קשים שכאלו?

שאלות אלו אינן רק שאלות איתן אנו מתמודדים כיום, אלו הן שאלות שהאדם שאל את עצמו מאז ומתמיד,  שאלות שהיו רלבנטיות לפני מאות שנים, כמו גם היום, שאלות חוצות גבולות ותרבויות בהן עסקו פילוסופים, אנשי רוח וחכמים שונים לכל אורך ההיסטוריה האנושית: בבודהיזם כמו גם בקבלה, ביוון הקלאסית כמו גם במצרים העתיקה, במזרח כמו גם במערב. שאלות אוניברסליות המהוות חלק מהמורשת האנושית אותה כולנו חולקים.
האם נוכל ללמוד משהו מהמורשת האנושית שלנו?
האם ידע עתיק זה יכול להיות רלבנטי לחיינו גם היום?

כאשר אנו מתבוננים לעומק ברוב המסורות הללו, אנו מוצאים התייחסות מעניינת לאותם המשברים.
רגעים אלו אינם מצטיירים דווקא כשחורים, עצובים ומפחידים, אלא להפך; אלו הם רגעים של הזדמנות.
הזדמנות ללמוד משהו חדש על האדם ועל העולם, הזדמנות לשנות משהו בעצמנו, להיפרד מהרגל ישן אותו אנו סוחבים כבר שנים רבות ללא צורך, ההזדמנות להוליד בתוכנו משהו חדש, הזדמנות להתרחב, להעמיק ולהתפתח.

"איך זה יכול להיות?!" אנו שואלים את עצמנו, "כיצד זה אפשרי?"
"כיצד אוכל להסתכל על הרגעים הקשים בחיי ולראות בהם הזדמנות?!"

ובכן, לשם כך נצטרך להרחיב מעט את היריעה ולהבין את חוק המחזורים כאחד מהחוקים היסודיים והבסיסיים ביותר הקיימים בטבע, שעבורנו, בני התרבות המערבית המודרנית, שהתרחקה כל כך מהטבע והסתגרה בתוך ערים מבטון ופלדה, יש צורך להסביר במילים.

הטבע כולו, ואיתו כל דבר הקיים בעולם הגשמי, נע בצורה מחזורית. תמיד יהיו עליות וירידות ואחריהן עוד עליות ועוד ירידות. דבר לא יכול להתקדם למעלה בצורה ליניארית אינסופית.
אנו רואים וחיים מחזורים אלו בכל הסובב אותנו: מחזורים של יום ולילה, מחזורי ההתמלאות וההתרוקנות של הירח, של עונות השנה: סתיו, חורף, אביב, קיץ ואז שוב הסתיו. מחזורים בגוף האדם: החל ממחזור של שאיפה ונשיפה, מחזור הדם, מחזור של ערות ושינה, ועד המחזור החודשי של האישה.
לעתים אנו מסוגלים לזהות גם מחזורים פסיכולוגיים בעצמנו. דפוסים חוזרים ונשנים של התנהגות ותפיסה המופיעים אצלנו לאורך השנים.
כיום, עם התפתחותו של המדע, ובפרט של תורת הקוואנטים, אף הגענו לתובנה המדהימה שלכל תא ותא המרכיב את גופנו (או כל דבר אחר בעולם) ניתן להתייחס כגל. גל אשר נע בצורה מחזורית: עולה ויורד ועולה ויורד…
חוק המחזורים הנו חלק בלתי נפרד מהחיים וככזה יש לדעת לעבוד איתו ולא להילחם בו.
החיים עצמם אינם יכולים להתקיים ללא המחזורים, ודוגמא לכך נוכל לקחת מהטבע הסובב אותנו.
הטבע המדהים שסביבנו לא היה מסוגל לשרוד ללא המחזוריות.
תארו לכם מצב שבו יש רק עונה אחת בשנה, תארו לכם שכל השנה נימצא רק בתקופת הקיץ או האביב – עונות בהן הטבע פורח ומלבלב, בהן הכל ירוק וצבעוני, תארו לכם שנה בה תמיד השמש זורחת והשמים אף פעם אינם קודרים.
תארו לכם פרח שכל השנה רק פורח… האם זה אפשרי?
לא.
כיצד יוכל הפרח לפרוח זמן כה רב מבלי לנוח? כיצד הוא היה שורד ללא הסתיו והחורף – ללא אותן עונות בה הטבע עובר להתכנסות פנימה, העצים משילים את עליהם ותפרחתם ונראה כאילו סוג של מוות פוקד את הטבע כולו?
אך "מוות" זה הנו רק "מוות" חיצוני. מתחת לפני השטח החיים רוחשים ומתחדשים, אוגרים אנרגיה ומתחדשים לקראת הרגע בו יגיע שוב האביב, בו הפרח יוכל לפרוץ שוב וללבלב… ושוב "למות" עם החורף, ושוב להיוולד באביב…
האם נוכל לדמיין חיים בעולם בו השמש לעולם אינה שוקעת, בו אף פעם אין רגע של חושך? רגע של מנוחה?
ובמה האדם שונה מהטבע? האם אותם החוקים אינם רלבנטיים גם עבורנו? האם איננו חלק מאותה מערכת גלובלית?

גם החורף האישי שלנו מגיע מידי פעם, גם אנו חווים את אותו "מוות", גם לנו יש רגעים בהם אנו נדרשים  לעצור לרגע ולהתכנס פנימה, לבחון את עצמנו, את הצורה בה אנו חיים, את ההרגלים שלנו, את הרגשות והמחשבות שלנו. לבדוק האם יש משהו הדורש שינוי. לשאול את עצמנו מחדש את השאלה המהותית מכולן- מי אני? מהו הכיוון אליו אני רוצה ללכת? האם יש צורך לעשות תיקון במסלול בו בחרתי?
האם יש כאן שיעור שאני יכול ללמוד?
לשאול באומץ וללא פחד. לא לפחד מהתשובות שניתן לעצמנו מכיוון שתשובות אלו תהוונה עבורנו צעד ראשון בדרך. דרך של התפתחות. דרך שעשויה להיות לא קלה, דרך שעשויה לדרוש מאיתנו מאמץ, שינוי. אך זוהי גם הדרך שתוביל אותנו לחיים מאושרים יותר.
זה לא תמיד פשוט עבורנו לשנות את עצמנו, והאמת היא שרובנו מעדיפים להימנע מהשינוי עד כמה שאפשר. לא לערער את המצב שהשגנו- מצב המשרה עלינו תחושת ביטחון מדומה. וכך עוברות להן שנים רבות בהן אנו נשלטים ע"י הרגלים פסיכולוגים ומנטליים שהתקבעו להם לפני שנים רבות. הרגלים המעצבים את חיינו בזמן שהסיבות לכך שרכשנו הרגלים אלו כבר מזמן אינן רלבנטיות עבורנו.
אך הרגע בו אנו עומדים בפני ההתפרקות, הרגע בו כל ההגנות הישנות והקטנוניות מתגלות בחוסר הרלבנטיות שלהם, הרגע בו מתנפצת לה אשליית הביטחון המדומה- הוא גם הרגע בו ניתנת לנו ההזדמנות לבצע שינוי אמיתי, יסודי.

הרגעים החשוכים בחיינו הם רק חלק ממחזור שלם. רגעים שמתוכם נוכל להיוולד נכונים יותר לעצמי המשתנה שלנו. חזקים יותר, טובים יותר. רגעים שיכולים להיות עבורנו אחד מהשיעורים החשובים ביותר של חיינו- אם רק נצליח לעלות מעל הסערות הרגשיות ולראות אותם ככאלו.

"שיעור חשוב?! ללמוד? לצמוח?" אני שומע חלקכם אומרים לעצמכם, "כיצד זה אפשרי? כיצד אוכל לצמוח כאשר אני מאבד משהו כ"כ חשוב, מאבד חלק מחיי, ממה שמגדיר אותי, מהזהות שלי?"
אבל מהי הזהות שלי? אני שואל.
מי אני?
האם אני הוא העבודה בה אני עובד? המקצוע שלי?
האם אני מוגדר על ידי מערכת היחסים בה אני נמצא?
האם אני הוא רק הגוף הפיזי הזה? גוף שבמהלך שנותיי השתנה כה הרבה, שרוב התאים המרכיבים אותו מתו ונולדו מחדש פעמים רבות, אך למרות כל זאת – אני נשארתי אני?
האם אני הוא הרגשות והמחשבות שלי? האם אלו לא משתנים גם כן אך בו בזמן אני נשאר אני?

ברוב התרבויות העתיקות מדברים על כך שהאדם הוא יותר מכל אלו. שיש בו חלק עליון יותר, חלק שאינו מוגדר ומושפע ממאפיינים זמניים ומשתנים. בהודו קראו לחלק זה "האני העליון", בטיבט דיברו על "קול הדממה", ביוון קראו לו "נאוס"-הרוח, ובדתות שונות מתייחסים אליו כאל "נשמה".
השמות הנם שונים, אך המהות זהה- חלק שהוא נצחי, חלק שלעולם אינו נולד ולכן גם לעולם אינו מת ,חלק שאינו מושפע מנסיבות החיים המשתנות. במקום פנימי זה שוכן הפוטנציאל שלנו, החלומות שלנו, הייעוד שלנו. וכאשר האדם בהכרה לחלק זה, כאשר הוא יכול להיות בקשר איתו, יש בידיו עוגן אדיר המספק לו ביטחון גם בסערות הגדולות ביותר שיפגוש בחייו.
כעת כאשר הבנו שהחורף מתקרב עלינו לתת לדברים המיותרים לנשור כמו עלי השלכת.
וכאשר מה שיישאר היא התמצית האמיתית, שעמדה בכאב ובמבחנים שהחיים הציבו בפנינו, כאשר בידינו פיסה נוספת מהתשובה לחידה הגדולה- עלינו להתחיל לבנות מחדש את האביב, את המשך חיינו החדשים.
אך ההתפרקות אינה תהליך הנוגע רק באדם בצורה אינדיבידואלית. חוק המחזורים פועל על כל צורה הקיימת בעולם הגשמי, ולכן נוכל לראות את השפעותיו גם במסגרות רחבות יותר.
חברות שונות, קהילות ואפילו מדינות שלמות יכולות לעבור תהליך של התפרקות גם כן. גם להן יהיו רגעים של שיא ורגעים של שפל, רגעים של זהב ורגעים של חושך.
אך כיצד מתבטאת התפרקותה של חברה? כיצד נמדוד מתי החברה נמצאת בשיא ומתי בשפל?
האם מדובר במדד של כוח צבאי? או אולי של אמצעים טכנולוגים מתקדמים? או של כוח כלכלי?
אם אלו היו המדדים, אזי היינו יכולים להסתכל על עצמנו היום בגאווה ולומר ללא צל של ספק שאנחנו נמצאים כיום בשיא! שהעולם מעולם לא היה במצב טוב יותר!
הרי כיום יש בידינו טכנולוגיה עליה יכלו פעם רק לחלום, אמצעיי תחבורה בעזרתם אנו מסוגלים לעוף באוויר ולצלול מתחת למים, פצצות המסוגלות להשמיד חצי גלובוס, אמצעיי תקשורת משוכללים המאפשרים לנו לדבר עם אדם הנמצא אלפי קילומטרים הרחק מאיתנו… אם אלו אכן היו המדדים, לא היינו יכולים לבקש לנו עולם טוב יותר לחיות בו!
אך… האם זהו באמת המצב? האם אנו באמת יכולים להסתכל סביבנו בחיוך מלא סיפוק ואושר ולומר לעצמנו שזהו העולם עליו חלמנו? שזהו העולם שנרצה להשאיר לילדינו?
לא בטוח. הסיבה לכך היא פשוטה- בעולם הזה ישנם דברים חשובים לא פחות מאשר אמצעים טכנולוגים, צבאיים וכלכליים. ישנם קריטריונים אחרים בהם נוכל להשתמש בכדי למדוד את מצב החברה שלנו.
מדד אפשרי כזה יכול להתייחס לערכים הנוכחים בתוך החברה, לאידיאולוגיות המובילות אותה, לאידיאלים אליהם היא מכוונת. מילים כמו אחריות, סולידאריות, אחווה, נדיבות, כנות, יצאו מהלקסיקון היומיומי ונשארו בספרי הקלאסיקות ובחלומות הנעורים.
ע"פ מדד שכזה, נוכל למצוא את עצמנו כיום במקום אחר לגמרי על גבי הסקאלה של מצב החברה.

למרות שאנו מסתכלים לפעמים בהתנשאות על החברות העתיקות "הפרימיטיביות", שחיו ללא השפע שהטכנולוגיה מציעה לכ- 30% מאוכלוסיית העולם, מתוך מחקר הפילוסופיות, הדתות, המדעים והאמנויות השונות, עולה תפישת עולם שונה למדי מזו הרווחת בעידן זה.
מבלי להבין, אולי, בדיוק איך עובדים תאי הגוף או כיצד הלחץ הברומטרי משפיע על מזג האוויר, האדם העתיק אשר חי קרוב יותר לטבע שאף לקיים איזון בינו לבין הסביבה- האנושית והטבעית- בה הוא חי.
החינוך אותו קיבלו הילדים לימד אותם לשמור על הטבע ועזר להם לגלות את הפוטנציאל האנושי שלהם: את כוח הרצון וההתמדה, את הסבלנות והאהבה, לימד אותם לקחת אחריות על מעשיהם ולהיות אקטיביים ופרודוקטיביים כחלק מהחברה בה הם חיים.
אפלטון, קונפוציוס ורבים אחרים דיברו על צדק חברתי, בו כל אדם זוכה לאפשרות לגלות ולבטא את הפוטנציאל שלו בתוך החברה מבלי לדרוס את זכויותיהם של אחרים. מנהיגים רבים קראו לשלום בין גזעים, בין עמים, בין דתות, מתוך הבנה בסיסית כי לכולם יש זכות שווה לחיות כבני אדם. חשבו לרגע על חלוצי הארץ אשר עזבו את ביתם ויצאו לארץ חדשה עם לא יותר מאשר תקווה גדולה בלב, לבנות מדינה נאורה בה יוכלו לגדל את ילדיהם בשלום.

מהן האידיאולוגיות השולטות היום בעולם? מה הם האידיאלים הנעלים אליהם שואפות המדינות השונות? מהם הערכים שמקבלים ילדינו בשעות הרבות בהן הם צופים באחד מפלאי הטכנולוגיה המודרנית?
כאשר במרכזה של חברה עומדים אידיאלים אנושיים- אידיאלים המבוססים על אחדות, הרמוניה וצדק, אזי החברה יכולה לעמוד מגובשת ומאוחדת סביב אותם אידיאלים. כאשר החברה נשחקת ומה שמוביל אותה הן דעות אישיות, אינטרסים של קבוצה מצומצמת או אף פחות מזה, כאשר אותם אידיאלים מפסיקים להאיר את דרכה- אז מתחילה ההתפרקות של החברה, ההפרדה.
ההיסטוריה האנושית רצופה בדוגמאות לתהליך זה, תהליך של עלייתן ושקיעתן של ציוויליזציות.
אולי אחת הדוגמאות הבולטות לכך מתחילה במאה החמישית לספירה, אז מסתיים לו תור הזהב של האימפריה הרומית ואיתה העושר התרבותי והפילוסופי שהביאה, ומתחילים ימי הביניים- אלף שנים של בערות, דעות קדומות, רדיפות דתיות, אינקוויזיציה, שריפות ספריות ושליטת הדוגמאטיות. תקופה חשוכה בה נראה שהאדם מאבד מהערכים הבסיסיים ביותר ההופכים אותנו לאנושיים כמו חמלה וסובלנות. תקופה של הפרדה, אלימות, והתרחקות מהאתיקה.
אך אפילו אז, בתוך ימי הביניים החשוכים היו אנשים שהצליחו לשמור על הגחלת, לעיתים רבות תוך כדי סיכון חייהם. אנשים כמו ג`ורדנו ברונו, פילוסוף שביקש להחזיר את האתיקה לבני האדם, אדם שהיווה דוגמא אישית בחייו וביטא את אותם ערכים אנושיים, כתב ולימד את כל מי שהיה מעוניין לשמוע, אדם שכמו רבים אחרים הועלה לבסוף על מוקד האינקוויזיציה לאחר שסירב לחזור בו מדעותיו. אך ג`ורדנו ברונו ואנשים כמותו לא סיכנו את חייהם לשווא, הם היו זרע, ומתוך זרע זה לבסוף צמחה לה תקופה חדשה, תקופה של אור, ה"לידה מחדש"- או בשמה המוכר יותר- הרנסאנס. תקופה שהולידה מחדש עושר פילוסופי, אומנותי, מדעי ותרבותי בדמותם של אישים כמו מיכאלאנג`לו, ליאונרדו דה וינצ`י, פיקו דלה מרינדולה ואחרים.
תקופה שהחייתה מחדש את הערכים והתרבות האנושית.

היום אנו מתחילים לזהות בעולמנו את ההתפרקות: אובדן של ערכים, שחיקה של מוסדות והתרחקות מהאתיקה, התגברותן של תופעות האלימות, השנאה והניכור, התפשטותה של השחיתות המזהמת כל חלקה טובה. אך יש בידינו את האפשרות להילחם בשחיקה ובבערות! גם היום נוכל לזרוע את הזרע שיביא להתחדשות המוסרית, לבנייה של חברה נכונה יותר.
כל מה שעלינו לעשות הוא למצוא את הדרך לשמור על הגחלת, להוסיף ערך ומשמעות לחיינו, להיות בקשר עם ערכים שכל כך חסרים לנו בעולם כיום כמו נדיבות, חמלה ואהבה אמיתית שמגיעה מהלב, ויחד איתם אחריות וסולידאריות שמקורם באחווה אנושית.
עלינו לבטא בחיינו את האתיקה והאחדות ע`י מעשים פשוטים ויומיומיים, להוות דוגמא אישית ולהעביר הלאה את אותם ערכים. גם אנו יכולים לשמור על הזרע היקר הזה, זרע שיביא לתחייה של רנסאנס אנושי חדש ונכון יותר לתקופתנו. אל לנו להמתין עד אשר הגשם יפסיק ושמש הקיץ החמה תזרח. באירופה של ימי הביניים לקחו אלף שנים עד שהאנושות התעוררה מעיוורונה. עלינו לצעוד קדימה עם תקווה וכוח,לזרוע היום את אותו זרע כדי שזה יצמח ויתפתח לדבר עליו אנו חולמים.
ההתפרקות מגיעה אל כולנו. זהו חלק מהמחזור הטבעי של חיינו. אין מנוס מכך.
האם בפעם הבאה שהיא תגיע לפתח ביתנו ניפול יחד איתה לתהומות הנשייה?
או שמא נצליח להפוך את אותו הרגע לשיעור יקר ערך, ולא נשכח שלאחר הלילה תמיד תגיע זריחה חדשה, ואיתה ההזדמנות לתוספת של חיים.

"לחיות זה להיות מוכן למות שוב ושוב. מנקודת הראות הערה, אלה החיים. המוות הוא הרצון להחזיק במה שיש לך… כל הקשיים מצביעים לנו על הדרך להיות לגמרי ער וחי, בכך שנרפה, בכך שניתן לעצמנו למות רגע אחרי רגע בסוף כל נשיפה. כשנתעורר, נוכל לחיות באופן מלא בלי לחפש עונג או להימנע מכאב, בלי לשחזר את עצמנו כשאנו מתפרקים." ("כשהדברים מתפרקים" / פמה צ`ודרון)

צור קשר

שם

דואר אלקטרוני

נושא

תוכן ההודעה

מאמרים אחרונים

שמור על קשר

כתובת:
רחוב תרמ"ב 22, ראשל"צ
טלפון:
052-2470604
אימייל:
elad_proter@hotmail.com